מה עלי לעשות כדי להיוושע? — מחקר מקראי לפי גרסת המלך ג'יימס (KJV) עם מספרי סטרונג

(המחשבות האישיות שלי — הגאולה וסליחת החטאים הן בו. זו הסיבה שאנו נטבלים אל תוכו: הדם המטהר אותנו, והסליחה שהוא קונה, נמצאים באותו האחד שאליו אנו נטבלים.)

(מחשבותיי האישיות — קרא זאת לאיטך, ודע שזה היה בעבורך. הפנים שיצרו את הכוכבים עוותו עד בלי היכר. הגב הנושא את כל הדברים נפתח ברצועה. הידיים שרפאו את המצורע נוקבו בברזל. עצמותיו בלטו למספר. הזיעה נטפה כדם לפני שהוכה מסמר אחד. הוא לא נוצח בכוח: הוא נתן את גבו מרצונו; הוא לא הסתיר את פניו. כל חבורה הייתה חטאך המושם עליו, כל פצע היה עוונך, כל טיפה הייתה חובך. וכאשר נשלם הדבר, דם ומים זרמו מצדו — הדם לכבס אותך, והמים לקבור אותך בו. אז כאשר נאמר לך לשוב ולהיטבל, אין מבקשים ממך לעשות דבר קשה. מבקשים ממך לקבל, על ברכיך, את מה שעלה לו בכל אותו מחיר.)

(מחשבותיי האישיות — הַנח שני אלה זה לצד זה ותן להם ללמד. במדבר, אנשים גוססים לא נצטוו להרוויח מרפא. נאמר להם להביט, באמונה, אל מה שאלוהים הרים על מוט — והם חיו. ישוע אומר שאותו מוט היה תמונה של צלבו שלו. האמונה היא המבט. לפני שאדם חוזר בתשובה על משהו, או מציית למשהו, עליו תחילה להביט בכל לבו אל מי שהורם, ולבטוח בו. ושים לב לאברהם: הוא האמין, ואלוהים חשב זאת לו לצדקה — לפני התורה, לפני כל טקס. האמונה היא היכן שהכול מתחיל. אך שים לב כמה מהר האמונה עוברת אל הציות בפסוקים הבאים — באותו לילה, באותה שעה.)

(מחשבותיי האישיות — רק פעמיים בכל התנ"ך נשאלת שאלה זו במדויק בקול רם: כאן בכלא בפיליפי, ובפנטקוסט במעשי השליחים ב'. הצב את שתי התשובות זו לצד זו. הקהל בפנטקוסט כבר שמע וכבר האמין — לכן נדקרו בלבם — ולכן פטרוס התחיל בשלב הבא: שובו בתשובה והיטבלו. הסוהר לא ידע דבר עדיין, לכן פולוס התחיל בשלב הראשון: האמן — ואז דיבר אליו את דבר האדון, ובאותה שעה בלילה נטבל האיש. שתי התחלות, דרך אחת. האמונה אינה מתחרה בטבילה, והטבילה אינה מתחרה באמונה; האמונה היא הלב הנשמע, ואותה שעה מספיקה.)

(מחשבותיי האישיות — אל תחשבו שזוהי מילה קטנה, שנאמרת פעם אחת ותם ונשלם עניינה. שׁוּבָה, ומילים כמוה, מהדהדות בכל התנ"ך ובברית החדשה מאה שתים־עשרה פעמים — ארבעים ושש בתנ"ך, ושישים ושש בברית החדשה. מן הנביאים הקוראים שׁוּבוּ, שׁוּבוּ, עד יוחנן הקורא שׁוּבוּ, עד האדון עצמו, עד השליחים, עד המשיח המקום שקם לתחייה הכותב לקהילות — קול אחד עובר מבראשית ועד ההתגלות: שׁוּבוּ. אלוהים לא חדל אף פעם לקרוא לבני האדם לכך. ואיש אינו רשאי לחדול מלעשות זאת.)

(מחשבותיי האישיות — לא המים הם המושיעים. זוהי תשובת מצפון טוב כלפי האלוהים: הדם המוחל על המצפון באמצעות ציות הטבילה, והאדם המוקם לחיים חדשים.)

(המחשבות האישיות שלי — הנה אותה האמת המצוירת לפני זמן רב. נעמן היה איש גדול, ומצורע, ונאמר לו לעשות דבר קטן: לרדת ולרחוץ בירדן שבע פעמים, ולהיטהר. הוא כעס, וציפה למחווה גדולה, וחשב שנהרות ארצו טובים ממי ישראל — כשם שאנשים עדיין נכשלים במצווה פשוטה כזו. אך לא מי הירדן הם שריפאו אותו; אלא שמיעת דבר האלהים במים אשר האלהים קבע בשמם. הוא ירד וטבל שבע פעמים, ובשרו שב כבשר נער קטן. כך נולד אדם מחדש: לא במאמץ גדול משלו, אלא בירידה בציות, ובעלייה כילד חדש, וטהור.)

(מחשבותיי האישיות — יש להחזיק בשתי האמיתות הללו יחד, ואין כל סתירה ביניהן. החסד הוא המתנה; האמונה מקבלת אותה; והטבילה אינה מעשה הקונה דבר, לא יותר משנעמן קנה את ריפויו בטבילתו בנהר, או הגוססים קנו את חייהם בהביטם בנחש הנחושת. אלוהים סיפק את הכול; האדם רק מציית ומקבל. האיש העולה מן המים אין לו במה להתפאר — הוא נקבר, ואלוהים הקימו. נאמר לעיל על פטרוס א 3:21, וזה נכון גם כאן: זה לא המים, וזה לא מעשי ידינו. זהו חסד, המתקבל דרך ציות האמונה. והפסוק הבא ממש אומר למה משמשים המעשים: לא היסוד לישועה, אלא פריה — אנחנו מעשה ידיו של אלוהים, שנבראו מחדש במשיח ישוע כדי שנלך במעשים הטובים אשר הכין מראש למעננו. איש אשר מציית לציווי לא קנה את המתנה, ואיש הקורא לכך קנייה לא הבין את הציווי.)

(מחשבותיי האישיות — שימו לב מי חטאיו נמחו בציות הזה. שאול מטרסוס רדף את דרך המשיח עד מות. הוא אסר אנשים ונשים וגרר אותם לבית הכלא, מגדף ורודף את עם האלוהים. האדון עצמו פגש אותו בדרך, הפילו לארץ, ודיבר אליו מן השמים. וְעִם כָּל זֹאת, שלושה ימים אחר כך, נשלח חנניה לומר: קום והיטבל, ומחה את חטאיך, בקראך בשם האדון. אם האור בדרך לדמשק לא מחה את חטאי שאול, אך מי הציות מחו אותם, אזי אל יעלה על דעת איש כי חטאיו שלו מוסרים בדרך קלה יותר מזו שנתן האלוהים לגרוע שבחטאים.)

(המחשבות האישיות שלי — רוח הקודש איננה גמול השמור למעטים נבחרים. הוא חוֹתָם המלך על אלה השייכים לו, וה-עֵרָבוֹן — החלק הראשון של הנחלה המשולם מראש — לאות שאתה שייך לו עד יום הפדיון. על כן השאלה עומדת בפשטות, ויש לשאול אותה: קיבלת אתה את רוח הקודש? כי הדבר אומר זאת בבירור: כל מי שאין לו רוח המשיח, איננו שלו. מכתב בלי חותם איננו מכתב המלך. אדם בלי הרוח איננו עדיין של המשיח. בַּקֵּשׁ אותו עד אשר תהיה לך.)

(המחשבות האישיות שלי — שימו לב כמה פעמים המילה אומרת יום־יום. הם התמידו יום־יום. הם בצעו את הלחם מבית לבית. הם עודדו איש את רעהו יום־יום. זו אינה דת של שעה אחת ביום ראשון, ושעה אחת באמצע השבוע — מושב שמתחמם פעמיים, ושאר החיים שייכים לאדם עצמו. הקהילה הראשונה חיה זאת בכל יום, יחד, והאדון הוסיף עליהם יום־יום את הנושעים. אמונה המונחת בצד עד למפגש הבא היא אמונה המתקשה על־ידי מרמת החטא. הוא אינו מבקש ביקור. הוא מבקש חיים.)

(מחשבותיי האישיות — שימו לב מה עושה האדון עם הפושרים. לא רק הקרים, אלא גם הפושרים — מי שיש לו די דת כדי להיות בנוח, ולא די כדי להיות חי — אותו הוא יקיא מפיו. להישאר דבוק בו אין פירושו להיתלות בחוט דק, חם ביום ראשון וקר כל השבוע. פירושו לבעור. מוטב חם, הוא אומר, או אפילו קר, מאשר אותו דבר אמצעי המגעיל אותו. הישארו בו, ותנו לו לשמור עליכם בוערים עד הסוף.)

(המחשבות האישיות שלי — תינוק במשיח עשוי לשלוח את ידו אל האש אפילו אחרי שהאב אמר לא. זהו המעד של ילד שעדיין לומד, והאב יודע זאת. בן או בת בוגרים צריכים לדעת טוב יותר. אך הנה הרחמים שבדבר: אפילו כשאנו חוטאים, איננו מושלכים החוצה. יש לנו פרקליט — ישוע המשיח הצדיק — אשר חי לעולם ותמיד ומדבר אל האב בעדנו. כן, אנו קמים שוב. הצדיק שבע יפול וקם. אנו בוחנים את עצמנו, מתוודים על מה שעשינו, פונים מזה, וחוזרים אל עסקי אבינו, ומשאירים את העבר מאחור — כי אלוהים הרחיק את חטאינו כרחוק מזרח ממערב, ואינו זוכר אותם עוד. אך אל תעשו מהרחמים האלה תואנה. יחזקאל מציג את הצד השני: צדיק אשר שב מצדקתו ומת בחטאו לא יינצל בזכות הצדקה שהייתה לו פעם. פטרוס מציג את אותה תמונה בברית החדשה, והוא מצטט את המשל הישן כדי לעשות זאת: כלב ששב אל קיאו, חזיר רחוץ ששב אל הרפש — מישהו שנמלט מטומאת העולם על ידי הכרת האדון, ואחר כך שב לתוכה, במצב גרוע יותר בסופו מאשר בתחילתו. וישוע אומר לאלה שעשו רשע בשמו, "לא הכרתי אתכם מעולם". עתה אחזו בשתי החדות של החרב הזאת, ואל תקהו אף אחת מהן. האדון אומר שאיש לא יוכל לחטוף את צאנו מידו — לא אויב, לא כוח, לא אדם. אותה ביטחה היא אמיתית, וזו אחיזתו המחזיקה, לא אחיזתנו. אך הביטו כיצד הוא מתאר את הצאן ההם: הם שומעים את קולו, והם הולכים אחריו. המילה לעולם לא מציגה כבשה הנחטפת מידו; היא מציגה את הרחוץ הפונה והולך חזרה אל הרפש, ברצונו החופשי. הכתובים מחזיקים בשני אלה — היד שלא ניתן לפרוץ, והאזהרה לא לסור — והם לא מתמזגים לכלל נוסחה קלה אחת, ולכן גם אנחנו לא נעשה כך. אל תתייאשו כשאתם נופלים: הפרקליט אמיתי, והדרך חזרה הביתה פתוחה. אל תניחו שתוכלו לשוב חופשי כאוות נפשכם: האזהרה אמיתית גם היא. פלו, אך קומו. קומו, והחזיקו מעמד עד הסוף.)

(מחשבותיי האישיות — שימו לב היטב: אם מה שאנו מאמינים אינו מתאים למה שהשליחים הכריזו, אזי אנחנו הטועים, לא הם. הם ראו אותו, ושמעו אותו, ונשלחו על ידו. כל השומע לאלוהים שומע להם. להעמיד מורה מעל השליחים פירושו להקשיב לרוח התעייה.)

(המחשבות האישיות שלי — אפילו בימי השליחים עצמם, היו שהתגנבו ועיוותו את ההוראה. כמה יותר בזמננו, כאשר רוב מה שמלמדים הוא חדש, אין לו שורש בדבר הישן, ואינו מטופל כשורה. דבר אינו נכון בשל היותו מאמן ידי אנשים רבים, ולא בשל היותו ישן בפי בני אדם. הוא נכון רק אם הוא מתאים למה שהשליחים מסרו.)

(המחשבות האישיות שלי — וזאת בדיוק אותה שעה: אנשים שלא יישאו תורה בריאה, אלא יאספו להם מורים לפי התאווה, כל מי שיגרד את אוזניהם, ויגידו להם את מה שהם רוצים לשמוע. אדם יכול לבנות לו בית שלם של מורים, כולם מסכימים איתו, וכולם טועים. האמת מעולם לא הוכחה על ידי רוב, מעולם לא נעשתה אמת בזכות מספר המאמינים בה, ומעולם לא התכופפה כדי לרצות את האוזן. סור מן האמת, ואתה מוסב — הדבר עצמו אומר זאת — אל האגדות.)

(מחשבותיי האישיות — אין אנו חופשיים לבחור ולברור מבין דבריו של אלוהים, לשמור את הקלים ולהותיר את הקשים. האדם חי על פי כל דבר ודבר. להוסיף עליו, או לגרוע ממנו, פירושו להימצא כוזב לפני האלוהים אשר דיבר אותו.)

(מחשבותיי האישיות — הנה האבן היחידה שרבים משעינים עליה את כל טענתם: הגנב הגוסס ניצל, כך הם אומרים, והוא מעולם לא נטבל; לכן הטבילה אינה הכרחית. הבה נשקול זאת כעת לאור הדבר, ונראה על מה זה באמת עומד.)

(מחשבותיי האישיות — שקלו כעת את הגנב לאור זה. המילה לא אומרת אף פעם שהוא לא נטבל. זהו דבר שאנשים מניחים, ולאחר מכן בונים תורה שלמה על ההנחה שלהם. אך הקשיבו למה שהמילה כן אומרת: ירושלים, וכל יהודה, וכל הסביבה של הירדן הלכו ונטבלו, מתוודים על חטאיהם. העם הפשוט והמוכסים נטבלו. הזונות האמינו. רק הפרושים והמלומדים בתורה סירבו, ולא נטבלו. הגנב לא היה פרוש — הוא היה אחד מהעם, פושע, ממש מהסוג שנהר אל טבילת התשובה של יוחנן. ועל הצלב הוא עשה את הדבר עצמו שלמענו נועדה הטבילה: הוא התוודה על חטאו — אנו מקבלים את מה שמעשינו ראויים לו. הוסיפו לכך את העובדה שתלמידיו של האדון עצמם הטבילו אנשים רבים אף יותר מיוחנן, בכל אותה הארץ, במשך יותר משלוש שנים. כך שהאמת היא ההיפך מן התירוץ: המילה אינה מובילה אותנו לגנב שלא נטבל מעולם, אלא לאחד שכמעט בוודאות כן נטבל עם השאר. אלה הנשענים עליו נשענים על אדם שכבר נטהר.)

(המחשבות האישיות שלי — ונניח את המקרה הגרוע ביותר, שהוא כלל לא נטבל: גם אז הוא אינו כלל בשבילך. הוא מת לפני שהברית החדשה נכנסה לתוקף. לצוואה אין תוקף כל עוד עושה הצוואה עודנו בחיים, והאדון עדיין לא מת. כך שהגנב התקבל כפי שהיו מתקבלים אנשים בימים הקדומים, לפני שדלת הברית החדשה הזאת נפתחה אי־פעם. והוא היה מסומר לצלב, ידיים ורגליים, ולא יכול היה לרדת כדי להיטבל. אלוהים דורש ציות מן האדם במה שהוא מסוגל לעשותו. מה שאדם גוסס לא יכול היה לעשות אינו תירוץ עבור אדם חי אשר יכול. אינך מסומר לצלב; אתה יכול לציית.)

(מחשבותיי האישיות — כך שכל התירוץ תלוי בהנחה שהמילה מעולם לא הוצהרה. הוא עומד כנגד העדות הברורה שהמילה כן נותנת. זהו בית בנוי על החול, ומפלתו תהיה גדולה. אך הציווי עומד על הסלע, ולא זע ממקומו: שובו, והיטבלו, כל אחד מכם.)

(המחשבות האישיות שלי — אך שמעו גם את זאת ביראת כבוד, ולא בהנחה קלת-ראש שכבר הבנתם הכול. רבים הניחו כך, וטעו. ואנחנו המביאים לכם את המילים האלה איננו טוענים לדעת הכול. אנו עדיין תלמידים, ומוכנים להיתקן על ידי המילה ועל ידי אלה שנשלחו. אך לא נעז לשנות את מה שהשליחים אמרו במפורש. לכן בחנו זאת בעצמכם: אם שגינו, תנו למילה לתקן אותנו. אך היזהרו שלא תוסחו על ידי הקשבה לקולות של אנשים מעל קול שליחי השֶׂה. אנו בוחנים שאלה מסוימת זו בפירוט רב כדוגמה אחת לאופן שבו אתם עדיין יכולים להאמין בדבר מה אף כאשר נראה שהמקרא, על פני השטח, דוחף בחריפות לכיוון ההפוך. עלינו לחלק את המילה בצדק: איננו יכולים להוסיף עליה, ואיננו יכולים לגרוע ממנה.)